ארוחת ערב

שלי הייתה בטוחה שהיא תאכל ארוחת ערב לבד, ואיך לא, בעלה בחו"ל ויחזור רק מחר. היא לא ידעה אם כדאי לה לחתוך סלט ירקות בשביל בן אדם אחד והחליטה שכן, אפילו אם זה יהיה בזבוז, זה עדיין עדיף מאשר שהיא תישאר רעבה. היא התחילה לחתוך סלט ופתאום שמעה דפיקה בדלת, היא הייתה מופתעת. היא ניגבה את ידיה במגבת ופתחה את הדלת וראתה את דין, חבר שלה, "אני מצטער, פשוט נזכרתי שאני צריך להחזיר לך את המקדחה וידעתי שאם אני לא אביא לך אותה עכשיו אני אשכח, אני מפריע במשהו?" הסביר. שלי עמדה שם וניסתה להבין מה קרה עכשיו, לאחר כמה רגעים ענתה "לא, אני בדיוק חותכת סלט, רוצה להצטרף?", דין נראה מרוצה מההזמנה. תוך כדי ההכנות נשמעה עוד דפיקה בדלת, עכשיו זה כבר לא היה הגיוני, היא ניסתה לנחש מי זה תוך כדי שפתחה את הדלת. מולה עמדה דודה יוכבד וכל ילדיה "היינו צריכים להתקשר קודם" התנצלה הדודה "פשוט עברנו בסביבה והילדים רצו לראות אותך. אפשר להיכנס?" המשיכה הדודה. שלי הינהנה ונתנה ליוכבד ושיירת ילדיה להיכנס. תוך כדי ההכנות שלי נזכרה בערב החופשי שהיה אמור להיות לה.

***

למחרת, אחרי שכל האורחים הלכו, שאל בעלה לאן נעלמו כל הירקות שהיו להם?

אצל המנהל

מבטו של המנהל היה חודר. היה קשה לא להשבר ולספר לו הכל. "אני אשאל אותך עוד פעם אחת ואתה תענה לי בכנות, מי עשה את זה?" כבר נמאס לו, זה היה הילד ה-17 שתחקר ועדיין לא קיבל תשובה.
"אני לא יודע" ענה לו בבטחון מזוייף ולא היישיר מבט אליו. "הו באמת" המנהל נראה משועשע "בטוח?" הילד שיחק עם העט שהיה על השולחן. "כן" אמר ברעד ובלע את רוקו. המנהל בהה בו כמה שניות ואז נשען אחורה ואמר: "צא, ושהבא בתור יכנס".
הילד יצא והתיישב על הספסל שליד החדר וניסה להסדיר את נישמתו, הוא הרגיש אחרי 1000 מטר ריצה עם מהירות פעימות ליבו. הוא ניסה להזכר בשקר הראשון שהוביל לערמת השקרים הזו שבזכותה הוא כאן. ערמת השקרים הזאת היתה גדולה יותר משישב, זה הרגיש אינסופי, הוא לא תכנן שזה יגיע למצב הזה. לאחר חשיבה ארוכה הבין שהשקר הראשון היה לגבי מה אכל בבוקר שבו הכל התחיל.