סופרמן

"אז מה אם מפלצת ירוקה ענקית מזילה ריר רשעית השתלטה על סמולוויל, זה לא אומר שהיו צריכים להעיר אותי ב-10 לפנות בוקר, וגם יש לי ראיון עבודה אחר הצהריים, אין לי זמן לשטויות האלה, הרי בן אדם לא יכול להתפרנס מהיותו גיבור-על, כי מסתבר שאם קיבלתי כוחות על נגד רצוני, אני צריך לבזבז זמן להציל את העיר בחינם. לבשתי את התלבושת שלי, והרגשתי קצת לוחץ במותניים. אני צריך בהזדמנות ללכת לקנות במידה אחת מעל. שפכתי על השיער בקבוק ג'ל, בתקווה שתווצר צורה ועפתי. כשהגעתי למרכז סמולוויל 3 אנשים מלמטה צעקו: "זה ציפור? זה מטוס? לא זה סופרמן!" יואו איזה פדיחה, הבדיחה הזו לא מצחיקה בכלל, כי מה, כשהמפלצת ענקית משתלטת על העיר, ציפור תציל אותם? נחתתי ומעדתי, אני אף פעם לא מצליח את זה כמו שצריך. המפלצת היתה ממש דוחה, היא גרמה לי להקיא, וכבר לא היה אכפת לי מהתדמית שיש לי. המפלצת ירקה מין דבר ירוק מוזר כזה שכראה נועד לפגוע בי, אין לי זמן להקיא, אם היא תמשיך לירוק משהו עוד יפגע בי, ועוד לא סיימתי לשלם על התלבושת. אחרי ששיחקנו קצת, אני והמפלצת, הבנתי שזה לא עובד. התחלתי לעוף לכיוונה, לחפש נקודת תורפה. מסתבר שמפלצות ירוקות ענקיות מלאות בקוצים קטנים כמו של ורדים כשמביטים מקרוב. הרגשתי יאוש, לא ככה דימיינתי את השנה ה-21 שלי, היה אמור להיות בה הרבה יותר שתיה ובחורות מאשר מפלצות רוק ענקיות. אז כן, הקרב נגמר בניצחון שלי, אני אפילו לא זוכר איך זה קרה, אבל זה לא משנה, העניין הוא שאני רוצה להפטר מהכוחות האלה". "אני מבין" ענה באדישות פקיד משרד החזרת כוחות בע"מ "אני אעביר את הבקשה".

זכרון

אני זוכרת שנכנסתי לבניין, כמו כל יום.
ואני זוכרת שלקחתי את הדואר, כמו כל יום.
ואני זוכרת שעליתי במדרגות, כמו כל יום.
ואני זוכרת שעצרתי בקומה 2, כמו כל יום.
ואני זוכרת שהבטתי בדלת הסגורה של דירה מספר 5, כמו כל יום.
ואני זוכרת שהמשכתי לעלות במדרגות, כמו כל יום.
ואני זוכרת שפתחתי את דלת הבית, כמו בכל יום.
ואני זוכרת שזרקתי את המפתחות והדואר ליד הכניסה, כמו בכל יום.
ואני זוכרת שהפעלתי את הכיריים, כמו בכל יום.
ואני זוכרת שהנחתי סיר עם פסטה על הכיריים, כמו בכל יום.
ואני זוכרת שהלכתי לחדר הכביסה ולקחתי משם חבל.
ואני זוכרת שתליתי אותו על המנורה.
ואני זוכרת שעשיתי לולאה בקצה.
ואני זוכרת שנכנסתי לתוך הלולאה.
ואני זוכרת שירדתי מכיסא.
אבל אני לא זוכרת, מה קרה לפסטה.

סוד

אורנה: 
"אני אספר לך אם תבטיחי לא לספר לאף אחד"
"ברור שאני לא אספר לאף אחד, את מכירה אותי, את יודעת שאני לא אספר לאף אחד."
מבזיק במוחי אותו רגע.
"עוד 2 דקות את עולה. את מוכנה?" מישהו אומר לי בקול עמוק "רק עוברת על מה שאגיד" אני עונה ומחייכת חיוך מאולץ. המישהו הזה מהנהן והולך. בשתי דקות האלה לא עברתי על מה שאני אגיד, בשתי דקות האלה חשבתי בראשי על דרך להתנצל לבן אדם שישב בקהל וידע שזה הסוד שלו, שיביט בי מבט מאשים ויהיה כל כך מאוכזב, אולי יצא מהאולם בבכי, בכעס. בן האדם שלא יסלח לי בחיים. אני לא מוצאת דרך. "תורך" אומר לי שוב אותו קול עמוק אני עולה במדרגות וכדי להעסיק את מוחי אני סופרת אותם. 7 מדרגות. האור מסנוור אותי ואני מגששת למקום שבו אני אמורה לעמוד. כשאני מרגישה שהגעתי אני נעמדת אני מנסה לדמיין את כולם ערומים, כי אומרים שזה עוזר. זה לא עוזר. אני מתחילה לדבר. אני לא יודעת מה אמרתי אבל אני חושבת שסיפרתי כמה בדיחות בהתחלה כי אנשים צחקו, ואני חושב שסיפרתי שאני יודעת מי פרץ למחשבי בית הספר כי הצחוק פסק ואנשים רכנו קדימה בעיניין. אני  חושבת שאמרתי את שמה של אלה כי היא יצאה מהאולם בריצה ובעקבותיה המנהל ומספר מורים אקראיים. אלה היתה החברה הכי טובה שלי.
אלה: 
"ערבי התרומות האלה אף פעם לא מעניינים" אני אומרת בעצבנות ומתיישבת בכיסא פינתי ביחד עם סוזן, אמה וגבי. "אז, אורנה נואמת?"סוזן אומרת "לפחות עכשיו הערב לא יהיה משעמם" אני אומרת בחיוך. אנשים עולים על הבמה ואמרים כמה בית הספר שלנו נפלא. הנה אורנה עולה על הבמה. מסכנה היא נראית לחוצה. "היא אפילו לא נעמדה במקום הנכון!"  גבי אומרת והן צוחקות. אני מחייכת ומביטה בה. היא מתחילה לספר כמה בדיחות "אמרתי לכם שהיא לא תשעמם" אני אומרת ומרגישה כמו אחת מהאמהות הגאות האלה. "ונעבור לנושאים רציניים יותר, בכל זאת, באנו לדבר על בית ספר ולא למופע סטנדאפ. לא מזמן היתה פריצה למחשבי בית הספר ונגנב מידע אישי על תלמידים, אני יודעת מי האשם". הו לא, אורנה בבקשה, לא, אל תגידי את זה. אני כאילו מנסה לשלוח לה בטלפתיה כאילו זה עובד. "אלה רוברטס" היא אומרת וכול המבטים מופנים אלי. "זו היית את?! את יודעת לכמה בעיות נכנסתי בגלל זה?!" גבי מטיחה בי באשמה. המנהל קם מהכיסא ואני מתחילה לרוץ. המסדורונות הרבה יותר ארוכים כשרודפים אחריך.

לסבא,

אתה בטח כבר ראית את הכותרת הזאת בברכות שלפני, ובטח כבר איחלו לך את כל מה שאני מאחלת לך, ולכן  אני אעשה משהו שאני יותר טובה בו, אני אספר לך סיפור.
בסיפור יש ילדה כמעט בת 12, שעומדת לחגוג בת מצווה. בבת מצווה צריכה להיות תערוכה הקשורה לאמנות ולמשפחה שלה. הבת מצווה עוד חודשיים, והתערוכה לא במצב טוב, כלומר, יש בקושי מוצגים להציג. הילדה מיואשת מהפרויקט שהיא לקחה על עצמה ומבינה שהיה הרבה יותר פשוט לעלות לתורה כמו שאבא שלה רצה. אבל אין זמן להתחיל ללמוד או לבחור פרויקט אחר, מה שאומר שצריך לפעול מהר, להרים תערוכה בחודשיים.
כדי שהמשפחה תהייה חלק יותר גדול מהפרויקט מאשר ללכלך את המוצגים, היא נפגשת עם סבא שלה לדבר על אמנות במשפחה. בהתחלה דבר זה נראה לה משונה, הרי רוב משפחתה לא יודעת לצייר קו ישר עם סרגל, אבל היא לא בררנית על הנושא. היא מתיישבת ליד המחשב על הכיסא המתקפל שמצדה יושב סבה. היא לוגמת מהשוקו בעוד סבה מספר לה על האמנים שהיו במשפחתם ומגלה דברים שלא הייתה יודעת בשום צורה אחרת. סבה מראה לה תמונות שיוכלו לשים בפוסטר שיכינו ובכך מסתיימת פגישה ראשונה.
בפגישה השנייה הם מתחילים לעצב, תוך כדי מתגלים עוד סיפורים שאולי יוסיפו לפוסטר והילדה נהנתה מזמן האיכות עם סבה ומהסיפורים, ולכן כשהם מבינים שיצטרכו להיפגש שוב כדי לגמור, היא לא מתנגדת. כמובן שמדובר ביותר לחץ מבחינת הזמנים אבל פתאום לא אכפת לה, היא נהנתה במהלך העשייה וזה מה שחשוב.
בפגישה השלישית סיימו הכל מבחינה עיצובית ומבחינה סיפורית. כמובן שבנושא זה, לסבה לעולם לא יגמרו הסיפורים. כשהפגישה הסתיימה היא רצתה להמשיך, גם אם זה אומר לשבת בחוסר מעשה, היא אהבה את המחשבה על העובדה שהיא למדה משהו על משפחתה שמשפחתה לא ידעה ולהיות זאת שמספרת להם.
והנה היא יושבת מול המחשב כמעט שנתיים אחר כך, תחביב היא כבר הספיקה להחליף לפחות 5 פעמים, כותבת על אותה ילדה כמעט בת 12 מטופשת, חסרת ביטחון, פגיעה, פגועה, חסרת חוש הומור ועם טעם מזעזע במוזיקה ומפחדת שעוד שנתיים תחשוב על עצמה עכשיו אותו דבר. אותה ילדה כמעט בת 12 מוצאת נחמה בסבא שלה, בעבודה איתו, בישיבה מולו בעודו מספר עוד סיפור מרתק. והנה הילדה כמעט בת 14 יושבת עם קטעים מהפגישות מבזיקים במוחה, דבר שלעולם לא תוכל לכתוב על דף. אבל היא לא רוצה, כי אנשים לא צריכים להבין מה בדיוק קרה כאשר ישבה שם בחדר המחשב אצל סבה בעודה לוגמת שוקו לפני שנתיים. היא רק רוצה שברכה זאת תזכיר לסבה על אותם ימים.

אני מקווה שנהנית מהסיפור. אני אוהבת אותך כל כך הרבה סבא.
דנה

ילדה קטנה

ילדה קטנה יושבת על ספה אדומה בשמלה שחורה.
״למה אני לא יכולה ללבוש שמלה ורודה?״ היא שאלה את אמה מספר שעות קודם לכן. ״זה לא מכובד״ ענתה האמא. הילדה עשתה פרצוף נרגז ולבשה את השמלה השחורה.
ילדה קטנה יושבת על ספה אדומה בשמלה שחורה, משחקת עם רגליה בחוסר מעשה.
האנשים מביטים בה במבטים לא ברורים. 

ילדה קטנה יושבת על ספה אדומה בשמלה שחורה וסופרת את מספר האנשים שהיא לא מכירה שנמצאים עכשיו בבית שלה.
היא מחפשת ילדים, כדי שתוכל לשחק איתם, אבל היא לא מוצאת.
ילדה קטנה יושבת על ספה אדומה בשמלה שחורה.
מסביבה אנשים לבושים בשחור כולם נראים עצובים כל כך, בדיוק כמו שהיו מספר שעות קודם לכן.
היא תוהה אם השמלה הורודה היתה משמחת אותם. 

על הגג

אני עומדת על הגג, הרוח נושבת, ואני מרגישה שאני יכולה לקפוץ כבר, שאני מוכנה. הרחוב מתחתי סואן, אני מעיפה מבט ורואה אנשים הולכים מהר, כמעט רצים לכלום שנראה חשוב כל כך. והנה אני, מכופפת ברכיים, נושמת עמוק ובלי ששמתי לב אני כבר נופלת. אני מביטה למטה ורואה אנשים צועקים, אבל אני שומעת שקט. אני מבינה שאין דרך חזרה, אני לא מתחרטת אבל אין דרך חזרה. האנשים גדלים והשקט נשמר. אני מרגישה נגיעה קטנה ברצפה, ואז אני מתחילה לעוף, אני לא שולטת בזה, אני פשוט עפה. אני מביטה למטה ורואה אנשים עצובים, חלקם בוכים. לידם אני רואה את גופתי ודם מסביב, המראה מעביר בי צמרמורת, אני מבינה שזהו, זה נגמר. אני מביטה למעלה ומתחילה לצחוק. אני אוכל להיות כל מה שאני רוצה עכשיו, אולי אהיה דג.